סימן מסחר 345678

ההחלטה:

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

בקשה לקביעת תמורה בעד אמצאת שירות (בקשה לסילוק על הסף)

המבקשת: רות לוי ע"י ב"כ לוטי ושות'

המשיבה: טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ

ע"י ב"כ ש. הורוביץ ושות'

ה ח ל ט ה

1. ביוס 20.4.2015 הגישה ד"ר רות לוי (להלן: "המבקשת") בקשה לפסיקת תמורה בעד אמצאת שירות לפי סעיף 134 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הפטנטים" או "החוק"), בגין אמצאת שירות שהמציאה במסגרת עבודתה אצל חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן: "המשיבה").

2 ביוס 20.5.2015 הגישה המשיבה שתי בקשות ביניים: "בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות" ו-"בקשה לקביעת הסדר דיוני", שעניינה הקדמת הדיון בשאלת ההתיישנות טרם שתידון הבקשה לפסיקת תמורה לגופה. ביוס 4.6.2015 הגישה המבקשת את תגובתה לבקשה לקביעת הסדר דיוני. באותו האמ המבקשת לא הגישה תשובה לבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות, בעוד שהמשיבה טרם הגישה תשובתה לבקשה לפסיקת תמורה.

3 ביום 7.1.2016 הגישה המבקשת בקשה "להחשת הדיון ולגביית עדות מוקדמת".

4. בהחלטתנו מיוס 3.2.2016 קבענו כי:

"לאור הנסיבות החליגות שהוצגו בפנינו וגילס המתקדס של העדים, הננו מחליטים על יסוד הבקשה בלבד כדלקמן: על טבע להשיב לבקשה לפסיקת תמורה תוך 30 ימים ממועד החלטה זו. לאחר הגשת תשובתה של טבע תקבע הועדה מועד קרוב לשמיעת עדי המבקשת וחקירתם. לאחר אלה תחליט הועדה על סדרי דין להמשך."

ביוס 8.2.2016 הגישה המשיבה בקשה דחופה לביטול החלטתנו מיוס 3.2.2016. המבקשת השיבה בהתנגדותה לביטול החלטה זו. לאחר דבריה אלה הגישו הצדדים בקשה משותפת לאישור הסדר דיוני, לפיו המשיבה תגיש תשובתה לבקשה לפסיקת תמורה וייקבעו מועדים לחקירת עדי המבקשת.

בהחלטתנו מיוס 11.2.2016 קבענו כי לאור הסכמת הצדדים הרינו מקבלים את ההסדר הדיוני שהוצע, החלטתנו מיוס 3.2.2016 תיוותר על כנה, וכי המשיבה תוכל להגיש את תשובתה לבקשה לפסיקת תמורה עד ליוס 4.4.2016. המשיבה הגישה תשובה כאמור ביוס 6.,.

בהחלטתנו מיוס 30.6.2016 קבענו כי חקירתו של העד מטעס המבקשת, פרופ' ששון כהן (להלן: "פרופ' כהן") תיערך ביוס 12.7.2016 בביתו בתל-אביב, וכי חקירתה של ד"ר רות לוי ויתר עדי המבקשת תיערך בימים 28-30.8.2016 ברשות הפטנטיס.

בהמשך להחלטה מיוס 30.6.2016, הגישו הצדדים ביוס 6.7.2016 בקשה משותפת לדחיית מועדי החקירה שנקבעו לימים 28-30.8.2016, וכן הוצעו מועדים משותפים לקיום החקירות. חקירתו של פרופ' כהן התקיימה ביוס 12.7.2016 כפי שנקבע בהחלטה, במעמד הצדדים. בתוס חקירתו של פרופ' כהן הורינו כי הצדדים יגישו תגובה ותשובה לבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות. יצוין כי מועדי לחקירת יתר עדי המבקשת נדחו לחודש דצמבר.

בהחלטתנו מיוס 29.9.2016 קבענו כי דיוו בשאלות המקדמיות בהליך יוקדם, וכי תחילה תידרש הועדה לשאלת ההתיישנות והשיהוי שהעלתה המשיבה.

ביוס 25.10.2016 הגישה המבקשת את תשובתה לטענות המקדמיות, כרך תצהירים, כרך אסמכתאות וכן בקשה נוספת מטעמה להותיר את תצהירו של פרופ' אלדד מלמד ז"ל כראיה בתיק (יצוין כי לכתחילה תצהירו של פרופ' מלמד הוגש בתמיכה לבקשה לפסיקת תמורה).

בהחלטתנו מיוס 7.12.2016 קבענו כי בעקבות השלמת סבבי הטענות המקדמיות ולאור היקף התשובות שהוגשו, נדרשת הועדה לשקול את אופן המשך בירור העניין וההכרעה בשאלות המקדמיות. לפיכך, בוטלו המועדים שנקבעו לחקירת יתר עדי המבקשת בחודש דצמבר 2016.

התוצאה היא כי ההחלטה הזאת עוסקת בטענות המקדמיות באשר לסילוקה על הסף של הבקשה לפסיקת תמורה.

עיקר טענות הצדדים

המבקשת, בעלת תואר דוקטור למיקרוביולוגיה, הועסקה על ידי המשיבה בתפקידיס שוניס במחקר ופיתוח של תרופות, החל בשנת 1986 ועד לפרישתה לגמלאות בשנת 2013. לטענת המבקשת, במהלך עבודתה אצל המשיבה, הייתה שותפה לפיתוח מספר אמצאות מהותיות

עבור המשיבה, אשר הבולטות בהן הובילו לפיתוחו של החומר הפעיל רסג'ילין (6ה858111)

המשמש לטיפול במחלת הפרקינסון באמצעות התרופה "אצילקט" (₪0-1%, 42.11/) שהמשיבה שיווקה החל בשנת 2005 בישראל ואירופה, ובשנת 2006 בארה"ב.

המשיבה טוענת כי המבקשת קיבלה תמורה מלאה בעד האמצאות. לטענתה, המבקשת קיבלה בנוסף לשכרה, מענק מיוחד כתמורה לתרומתה לפיתוח תכשיר אזילקט.

המבקשת הסכימה מכלול לעניין התרומה בעד האמצאות.

המשיבה טוענת עוד, כי כל האמצאות בגינן תובעת המבקשת תמורה, התגבשו למעלה משבע שניס לפני שהוגשה הבקשה דנן. לטענתה, גם מס מועד גיבוש הזכות נמנה מיוס הבקשה לרישום פטנט בגין האמצאה, עברו מעל שבע שנים, ולפיכך וכותה של המבקשת התיישנה.

בנוסף, המשיבה טוענת כי התנהגותה של המבקשת לאורך השניס שקדמו להגשת התביעה דנן, יצרה מצג של ויתור על כל וּכות שלכאורה הייתה לה. לטענתה, המבקשת לא הביעה לאורך שנות העסקתה כל דרישה לתגמול נוסף מעבר לשכרה ולמענקיס שקיבלה. על כן, יש לדחות את בקשתה מחמת השיהוי הרב שהיה בהגשתה.

המבקשת מצדה טוענת כי המשיבה הודתה בקיומה וכותה בעד האמצאות בכך ששילמה למבקשת תמורה בעד האמצאות להן הייתה שותפה, וזאת באמצעות "תגמול מיוחד"

תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות החלה ביוס הודאת המשיבה בקיומה של הזכות, דהיינו בשנת 2012,

יש להעיר כי המבקשת כופרת בכך שהתשלומים שבוצעו מהווים התמורה בגין האמצאות. עם זאת המבקשת טוענת, כי העובדה שהיא כופרת בהיות התשלומים והמענקיס הנזכרים בחינת תמורה בעד האמצאות, אינה מונעת את תחולת הוראתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות בעניין שלטעמה, לאור ההלכה הקיימת בפסיקה תיבחן לאור הודאתו של הנתבע.

לחלופין טוענת המבקשת, כי ככל שלא החלה תקופת ההתיישנות בשנת 2012, הרי שהחלה במועד הודאתה בכתב של המשיבה בקיומה של הזכות בעד האמצאות. המבקשת טוענת, כי הודאה זו נכללה בסעיף 2.2 בנספח א' לטיוטת הסכם הפרישה שניסחה המשיבה והעבירה לידי המבקשת בחודש יולי של 2013 (ההסכם הסופי שבפועל נחתם בין הצדדים לא כלל את סעיף 2.2) (נספח 5 לתצהיר המבקשת)- וזו לשון ההוראה:

המבקשת טוענת כי אילו חתמה בזמנו על הסכם הפרישה, הכולל את סעיף 2.2 לעיל, היה נחשב הדבר כוויתור מצידה על וכותה לקבלת תמורה בעד האמצאות. בנוסף, המבקשת טוענת כי העלאת טענת התיישנות מצידה של המשיבה נגועה בחוסר תום לב, מכך שהמשיבה פרה את חובתה ליידע את המבקשת בדבר קיומה של זכותה לתמורה, ובדבר וכותה לפנות לועדה.

כן טוענת המבקשת כי כל עוד עומדים הצדדים בשתיקתם לגבי ההסכמה ביניהם לעניין התמורה, ולא נעשה מעשה שממנו ברור שקיימת חוסר הסכמה בין הצדדים שאינה מאפשרת הסכם בדבר התמורה, לא מתקיימות הוראות סעיף 134 לחוק הפטנטים, ועילת התביעה הקונקרטית טרם נתגבשה לעובד. לפיכך לטענתה, מועד גיבוש התביעה הקונקרטית בעניינה

חל רק במועד פרישתה מעיסוקה אצל המשיבה בשנת 2013, כאשר פנתה פעם האחרונה להסדרת הזכויות באמצאות.

המבקשת טוענת כי הוראת סעיף 4(135) לחוק הפטנטיס בדבר "ניצולה למעשה" של אמצאת השירות כגורם מגורמיה של הכרעת הועדה לפי סעיף 134 לחוק, אינה דרושה לשם גיבוש עילת התביעה לפי סעיף 134 לחוק, אך יש בה כדי לאפס את תקופת ההתיישנות. לטענתה, מתקיימת הדדיות בין ניצול האמצאה על ידי המעסיק לבין וכותו של העובד לתמורה בעד האמצאה.

המבקשת מבססת את טענתה לגבי קיוס הדדיות כאמור על ההלכה לפיה ייצור מוצר מפר- פטנט נחשב למעשה הפרה ממנו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, ללא תלות במועד התרחשות מעשה ההפרה שקדם לו. לטענתה, בכל ייצור מוצר המנצל את אמצאת השירות, קמה מחדש עילת תביעה לעובד.

המבקשת טוענת עוד כי הדדיות זו באה לידי ביטוי בהסמכה המפורשת של הועדה, בהתאם לסעיף 136 לחוק, לעיין שנית בהכרעותיה בהינתן שינוי הנסיבות. לטענתה, הפנייה לועדה בהתאם לסעיף 136 לחוק, אינה מוגבלת בזמן. לפיכך, לטענתה, שינוי הנסיבות, קרי ניצול האמצאה בפועל, מאפשר לעובד לברר את זכותו לתמורה בהתאם לסעיף 134 לחוק.

המבקשת טוענת עוד כי קביעת חלון צר של התיישנות בנוגע לאמצאות, שעבורן טרם נודעו אפשרויות הניצול למעשה, יביא לסבב התדיינויות כפול ומיותר לכל אמצאה בתחוס הפרמצבטי - הראשון בתוך שבע השניס מיוס התגה זו: ניצול של אמצאה אינו מאורע נקודתי הניתן להגדרה באופן חד משמעי, אלא הוא תהליך ממושך, שבו משתנים שונים ועשויים להשפיע על הרווחיות של ההמצאה. כמו כן, עולה שאלה באשר לזכאותו של העובד בתמורה ממכירתה של אמצאה על ידי המעביד מבלי שניצל אותה למעשה בעצמו.

אולם, הן באפשרות השנייה, ובמיוחד באפשרות השלישית, מתעוררת בעיה מהותית נוספת, והיא: את התגבשות העילה הקונקרטית - הנבדלת באפשרויות אלה מן העילה המושגית - היא גם תנאי לפנייתו של העובד אל הוועדה. או שמא נאמר, כי יש הבדל בין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לבין מועד סמכותה הדיונית של הועדה לדון בתביעת העובד לתמורה. כלומר, די בּכות המושגית לסמכות הועדה, והזכות הקונקרטית רלוונטית רק לתחילת מרוץ

ההתיישנות. בהקשר זה יש לזכור, כי בפרשת 0188ע1%60% 6%6118/ נ' ישי אילני (פורסם באתר רשות הפטנטים, 3.2.2010) (להלן: "עניין אקטליס"), שבה נדון להלן, החלטנו כי אפשר להגיש בקשה לתמורה בטרם ניצול ההמצאה בפועל.

אין לנו צורך בנסיבות המקרה שלפנינו להכריע בין שלוש האפשרויות הנזכרות לתחילת מועד מרוץ ההתיישנות, משום שבקשת המבקשת לתמורה הוגשה בפועל לאחר תוך תקופת ההתיישנות על פי כל אחת מבין שלוש האפשרויות. בהמשך דברינו נעסוק בטענות נוספות של המבקשת שמטרתן למנוע את תחולתה של ההתיישנות.

עניין ההתיישנות על פי ההלכה בפרשת שכטר

המבקשת מפנה להלכה שנקבעה ב-ע"א 217/86 מרדבי שבטר נ' אבמף בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (להלן: "עניין שכטר"), שבעקבותיה, בין היתר, תוקו סעיף 73ב לחוק הפטנטים לפיו דיני ההתיישנות לא יחולו על בקשה לביטול פטנט. לטענת המבקשת, ההלכה שנקבעה בעניין שכטר, לפיה הזכות לעתור לביטול פטנט מתגשמת כאשר יש לאותו מבקש הביטול עניין בביטול הפטנט. לכן, לא מדובר בתקופת התיישנות אחידה של שבע שנים מיום מתן הפטנט; וכך אומר בית המשפט בפסקה 5 לפסק הדין:

"מה היא הנקודה בה הרשות לתבוע קיומה של זכות הופכת לעילת תובענה? א

אשתמש בלשון ציורית, מהו רגע החיכוך בו מתגבש גדגיר החול שבצדף והופך לפנינה? בבואנו לתרגם את התמונה הזאת לנושא שלפנינו ועינה שיב על השאלה, מתי הופכת אותה אפשדות הנתונה בחוק לבקש ביטול הפטנט לעילת תובענה המתחילה את מתוך ההתיישנות, נדאה שכל תשובה מחייבת הבחנה בין הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית. על-פי הבחנה זו אין מרוץ ההתיישנות בבקשת הביטול מתחיל, אלא כאשר עילתו של המבקש מתגבשת מבנינת העניין הפרטי שלו בסילוקו של הפטנט מהפנקס (ואשר, כפי שראינו, משדי גם את העניין הציבורי),"

(הדגשה אינה במקור)

בעניין שכטר מסבירה השופטת נתניהו, כי הרציונל מאחורי קביעתה הוא לאפשר לציבור לתקוף את כשירותו של פטנט. רציונל זה נובע מעיקרון טוהר הפנקס:

"אין כל טעם שבמדימות אך לשכל יון להגביל לשבע שנות ההתיישנות את התקופה בה ניתן לתקוף את הפטנט במישרין - על ידי בקשת ביטול - ואף תקיפתו העקיפה, אפילו נימוקים עצמם, אפשלית במשך תקופה של עשרים ושבע שנים ומעלה. מה טוען להקשות דווקא של האדם האחראי והזהיר המבקש לברר לאשולו את מצב הפטנט מראש ולהקל של האדם המוכן להסתכן בתביעת הפרה ולהתגונן לאחר מעשה? המסקנה המתבקשת מבחינתו של חוק הפטנטים היא, כי החוק דוחה את התפיסה של התיישנות בקשת ביטול פטנט ואינו

מתיישב עמה "

(הדגשה אינה במקור)

6. השופטת נתניהו מסבירה כי הזכות המושגית היא זכות ציבורית של ביטול פטנט. ורק כאשר יש לאדם מסוים עניין בביטול הפטנט, מתגבשת הזכות הקונקרטית של אדם והלעתור לביטול הפטנט. תקופת ההתיישנות מתחילה מיום שקמה זכות קונקרטית זו:

"דחי זו, המבחינה בין הזכות המושגית לעילת התביעה הקונקרטית, מובילה למסקנה הבאה: זכות הביטול של פטנט, הזכות העומדת ל"כל אדם", היא העומדת ביסוד ה"תביעה לקיום הזכות", כלומר ביסוד בקשת הביטול. זכות זו היא זכות היולית, מושגית. היא נשאלת בגדר המופשט, עד אשר היא מתגבשת והופכת לעילת

תובענה קונקרטית, כשלמבקש הביטול נוצר עניין בנושא הבקשה. דק אז מתחיל מרוץ ההתיישנות. אכן, כשעילת הביטול היא הטענה שהמבקש, ולא בעל הפטנט, הוא בעל ההמצאה, מתלכדת התביעה הציבורית, הנובעת מהזכות המושגית, מבחינת מועד היווצרותה, עם העילה הפרטית, הקונקרטית. אך לא זו עילת הבקשה של המערער. בקשתו היא בעילה הציבורית - שההמצאה אינה כשירה כפטנט. עד שלא גובשה לו עילת תביעה פרטית קונקרטית בשימוש בהמצאה נושא הפטנט, לא החל מרוץ ההתיישנות "

(הדגשה אינה במקור)

7. המצב שונה בעניינינו. האכות לעתור לביטול פטנט היא זכות שמעניק חוק הפטנטים לציבור הרחב; כלומר, כל אדם רשאי לעתור לביטול פטנט. בתביעה לתמורה בעד אמצאה, הזכות המושגית של עובד לתמורה היא זכות פרסונאלית, הקמה לו עקב אמצאת שירות שנוצרה על ידו. חובתו של המעביד, ככל שייקבע על ידי הועדה שהיא קיימת, היא חובה כלפי אותו עובד, ולא כלפי הציבור הרחב. לפיכך, הזכות המושגית, דהיינו, הזכות לתמורה, והזכות הקונקרטית, שהיא הזכות ממנה מתחילה ההתיישנות - שתיהן זכויות פרטיות המתקיימות בין העובד למעבידו ואינן חורגות מיחס הדדי זה.

היבט ההדדיות בין ניצול ההמצאה לבין תביעת התמורה

8. המבקשת טוענת כי קיימת הדדיות בין ניצול ההמצאה על ידי המעביד, לבין יכולתו של העובד לתבוע תמורה בגינה. לטענתה, בכל עת שהמעביד מנצל את ההמצאה, צומחת לעובד עילת תביעה.

9. אין בידינו לקבל את טענתה של המבקשת לעניין וההדדיות כזאת אינה משתמעת מלשון של חוק הפטנטים, ואף לא מהרציונל העומד מאחורי ההסדר הקבוע בחוק.

בעניין שכטר עמדה השופטת נתניהו על הרציונל העומד מאחורי מתן אפשרות לציבור הרחב לתקוף את כשירותו של פטנט רשום. וכך נאמר בפסקה 7 לפסק הדין:

"כבר עמדתי לעיל על התפיסה שביסוד שיטת הפטנטים ועל העניין הציבורי שיש לשיטה בשמידה על טוהר פנקס הפטנטים. התעכבתי גם על כך, שעקב יכולתו המוגבלת של הדשם לבדוק את חוקיות הפטנט וכשירותו, סומכת השיטה בעניין זה על פניות מהציבור ומעודדת הגשתן. אך היעילה מכל היא פנייתו של אדם מעוניין, בין שעניינו הוא מטען שהוא בעל ההמצאה ובין שעניינו הוא בניצול של אמצאה,

שלדעתו אינה כשירה להגנת הפטנט, ובין שהוא תוקף את הפטנט בתקיפה ישירה ובין בתקיפה עקיפה - כמתגונן נגד תביעת הפרה. איש לא ישקיע את המאמץ ולא וציא את ההוצאה לבידור יסודי של השאלות המתעודרות, לעתים בעיות קשות וסבוכות המצריכות עדויות מומחים, כפי שיעשה זאת אדם שיש לו אינטרס כלכלי בהמצאה."

במקביל לזכות הציבור לתקוף את כשירותו של פטנט, עומדת לבעל הפטנט הזכות לבקש סעד בגין הפרת אותו פטנט. זכות זו הינה תמונת הראי של הזכות לתקיפת כשירות הפטנט - בעל הפטנט מקבל זכות בלעדית בנוגע להמצאה, אך בתנאי שזו תהיה כשירה לפי חוק הפטנטים. כלומר, לו יש וּכות להגן על אמצאה זו מפני הפרה, ולציבור זכות שההמצאה תהיה כשירה.

במקרה של הפרת פטנט מתמשכת, המפר מפר את זכותו של בעל הפטנט כל פעס הוא עושה שימוש בהמצאה המוגנת בפטנט בלא רשות. לכן, כל מעשה הפרה עומד בפני עצמו. לעומת זאת, ניצול של אמצאת שירות על ידי המעביד אינו בבחינת מעשה המוליד לעובד זכויות חדשות מהן מתחיל מחדש מרוץ ההתיישנות. חוק הפטנטים קובע בסעיף 132 כי אמצאת שירות "תקום לקנין מעבידו". בשל תרומת העובד להמצאה מעניק לו חוק הפטנטים זכאות לקבלת תמורה. לפיכך, מדובר באירוע שמתרחש באופן חד-פעמי.

עם זאת, חוק הפטנטים אינו מתעלם ממורכבות מערכת היחסים בין העובד והמעביד, ומנסיבות העשויות להתפתח בחיי ההמצאה. לפיכך, קובע החוק הסדר בסעיף 136, לפיו מוענקת לעובד יכולת לעתור לשינוי בקביעת התמורה, אם יוכיח כי "נשתנו הנסיבות שהיו קיימות בעת מתן ההכרעה". מלשון סעיף 136 לחוק עולה, כי נדרשת הכרעה ראשונית מוקדמת, כדי שיוכל העובד לעתור לועדה בהתאם לסעיף. על כן, סעיף 136 לחוק מהווה הסדר מיוחד, אשר חוק הפטנטים מעניק לעובד, כדי שהאחרון לא יצא מקופח. אך אין להסיק מהסעיף כי קיימת הדדיות בין ניצול ההמצאה על ידי המעביד לבין וכאותו של העובד לתמורה, כך שבכל מעשה ניצול מתחדש מרוץ ההתיישנות.

ההסדר שקבע המחוקק בסעיף 136 לחוק דומה להסדר בדיני המזונות. כידוע, פסק דין במזונות אינו פסק דין סופי וניתן לעתור לשינויו אם יוכח כי היה שינוי מהותי בנסיבות שהיו בעת ההכרעה בו, ר' למשל ע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם, פ"ד לה(1) 767, בעמוד 771 לפסק הדין:

"הווה אומר, גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו ח2 שימוי מהותי בנסיבות, וכי יהא זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק-דין מבוסס על מעדכת נסיבות מסוימת, הקיימת בעת הינתנו,

ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי צודק. אגב, בכך יש דמיון מה בין פסק דין בעניין מזונות (או למשל משמודת של ילד) לבין צווים, שהוצאתס מעוגנת מבחינת שורשיה בדיני היושר, לפיהם מודה בית-משפט על מתן צו מניעה, (יה*ה זה אפילו צו מניעה קבוע. "

אולם, אין במצב דבריס ה משום הכרעה בבעיית ההתיישנות בנוגע לענייננו. כלומר, עד מתי יכול עובד להגיש תביעה ראשונית לקבלת תמורה? בעניין מזונות, שבו חל הדין האישי, יש נטייה לראות בעצס השהיית תביעה מצד האישה משום מחילה על זכותה. במקרה שחל הדין הכללי, תקופת ההתיישנות היא קצרה מאד על פי הוראת סעיף 11 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. עם זאת, במידה והוגשה בקשה לפסיקת מזונות בטרס חלפה תקופת ההתיישנות הרי שכאמור, ישנה אפשרות לשוב ולהידרש להן לאור שינוי נסיבות.

יש לציין כי משמעותן של הוראות סעיף 135 לחוק אינה ההתגבשות של עילת התביעה לקבלת תמורה עבור אמצאת השירות. המטרה של הוראות סעיף זה, אשר כותרתו היא הנחיות לקביעת תמורה', אינה אלא הנחיית הועדה בדבר המבחנים לקביעת התמורה:

5. הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בבואה להכריע לענין סעיף 134 תתחשב, בין היתר, בגורמים אלה;

(ג) התפקיד בו הועסק העובד;

(2) טיב הקשר בין ההמצאה לעבודת העובד;

(3) זמנו של העובד בהמצאה;

(4) אפשרויות הניצול של ההמצאה וניצולה למעשה;

(5) הוצאות סבירות בנסיבות העניין שהוציא העובד להשות הגנה על ההמצאה בישראל.

אם כן, ניתן לומר כי הוראות סעיף (4), באשר לניצול למעשה של אמצאת השירות, צופות פני עתיד ואינן ניתנות לידיעה בטוחה סמוך לאחר התגבשות העילה. אך לשס כך קבע המחוקק את הוראות סעיף 136 לחוק, המאפשר לועדה לחזור ולדון בהכרעתה הקודמת לפי סעיף 134 לחוק, וזאת אם לדעתה נשתנו הנסיבות. מכאן שבמידה והוגשה הבקשה הראשונה בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שמתקיים הרציונל העומד ביסוד דיני ההתיישנות ומוקנית הוודאות לעובד כמו גם למעסיק שבאותו עניין תימשך הזכות לעיין שנית גם בעתיד. כל ואת, בצד אפשרויותה של הועדה להידרש ל'אפשרויות הניצול של ההמצאה' בכל שלב, ואף בשלב מוקדם בטרס ניצולה למעשה.

7. ואת, כפי שקבענו בהחלטתנו בעניין אקטליס, בפסקה 9 להחלטה, לא נדרש שימוש בפועל בהמצאה על מנת לאפשר לעובד להגיש בקשה לועדה:

"הטענה כי הבקשה הינה תיאורטית ומוקדמת שכן אין שימוש בהמצאה בפועל נדחית גם היא. סעין 135 קובע כי אחד הקריטריונים לקביעת גובה

הפיצוי/תמלוגים הינו אפשרויות ניצול ההמצאה וניצולה למעשה. לפיכך, אין צורך בניצול בפועל של ההמצאה והבקשה אינה מוקדמת."

(הדגשה במקור)

8. על פי החלטתנו בעניין אקטליס הנזכר, סמכותה הדיונית של הועדה קיימת לפני ניצול ההמצאה בפועל. העובד רשאי לפנות אליה בבקשת תמורה לפני ניצול ההמצאה בפועל. תוכן ההחלטה יהיה על פי המבחנים הקבועים בחוק, וקיימת אף האפשרות כי הועדה תדחה את הכרעתה למועד מאוחר יותר כגון מועד ניצול ההמצאה, במידה והדבר יידרש לאור נסיבות העניין ושינוייהן על פי סעיף 136 לחוק.

אי-ידיעת הדין

9. שאלת מודעותו של המבקשת לזכותה לפנות לועדה אינה רלוונטית - בניגוד לטענת המבקשת - לעניין גיבוש העילה הקונקרטית מכוח סעיף 134 לחוק. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

אולם, בעניין ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 6.5.2013), בעמוד 7 לפסק הדין, נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל גם מבחן אובייקטיבי בנוגע לשאלת תחילת מועד ההתיישנות, וכי הנטל להוכיח כי התקיים גילוי מאוחר מוטל על התובע:

"טיעון זה, אינו עולה בקנה אחד עם הלכות גיא-ליפל, דוננפלד וגנאים. קשה להוכיח כי תחילת מרוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הודעת הדין או התקדים המשפטי הרלבנטי. ואף תאמר כך, תחילת מרוץ ההתיישנות נמצאת בשליטתו הקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיך זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

המשיבה כופרת בטענה, לפיה מתקיימים בענייננו התנאים של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטעמה, כדי שמניין ההתיישנות "יתאפס", על המעסיק להודות בזכותו של העובד לפנות אל הועדה, ולמצער עליו להודות הן בקיומה של אמצאת שירות והן בהיעדרו של הסכם לעניין התמורה. לדבריה, נדרשת הודאה ברורה ומפורשת בעובדות המקימות לתובע זכות מהותית, הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. דרישה זו עומדת, לטעמה, גם כאשר נטען ביצוע של מקצת הנכות על ידי הנתבע.

לפי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מתחילה תקופת ההתיישנות החדשה מיום ההודאה. מאחר שהמבקשת הגישה את תביעתה לפסיקת תמורה בעד אמצאת השירות ביום 20.4.1015, ההודאה הנטענת חייבת להתקיים תוך שבע השניות שקדמו למועד הגשת התביעה. השאלה כעת היא האם התקיימו התנאים של סעיף 9 לחוק תוך התקופה האמורה, כך שטרם עברה תקופת ההתיישנות.

סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כי אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה. השאלה העניינית כעת היא, האם היתה בהתנהגותה של המשיבה משום הודאה, במובן של הוראת סעיף 9 לחוק, שהקימה לתחייה את זכות התביעה של המבקשת. לדעתנו, התשובה היא שלילית. יש לזכור, כי וכות התביעה של המבקשת בפני הועדה תלויה בכך שאין בין הצדדים הסכס כלשהו בעניין התמורה להמצאת השירות. נמצא, כי כל זמן שהמשיבה טוענת שיש בינה לבין המבקשת הסכס בדבר התמורה, אין היא מודה בוזכות המבקשת לפנות לוועדה, בעוד שלפי טענה זו, נשללת סמכותה של הועדה. התוצאה היא, כי הטענה להמשך תשלוש התמורה על יסוד ההנחה כי זאת נעשה בעקבות הסכם בין הצדדים, לא וו בלבד שאינה מודה בקיום וכות התביעה בפני הועדה, אלא היא שוללת מכל וכל את סמכותה של האחרונה. גם הנוסח של סעיף 2.2 לטיוטת הסכס הפרישה המוצע שהועלה במסגרת משא ומתן, אינו מהווה, לדעתנו, משום הודאה בזכות התביעה בפני הועדה. נאמר שם "ולא יהיו לה ...דרישות כספיות

יחסי הכוחות בין עובד למעביד

9. המבקשת טוענת כי הסדר ההתיישנות הקובע כי על העובד לדרוש ממעבידו תמורה בגין אמצאתו סמוך ליום שאמצאה זו באה לעולס, מחייבת את העובד להיכנס בעל כורחו לעימות עם מעבידו. עימות זה עלול לסכן את המשך העסקתו של העובד, ומטיל עליו חובה לנהל משא ומתן מעמדת חולשה ביחס למעביד.

על פי רוב, יחס הכוחות בין העובד למעביד נוטה לטובתו של המעביד, וכפי שעמד על כך

הנשיא אהרן ברק ב-ע"א 6601/96 :)א 11/1 5 צ5 55 נ' סער, פ"ד נד(2) 850, בפסקה 12 לפסק הדין:

"זאת ועוד, בהתקשרות החוזית, המעביד והעובד אינס במעמד שווה. למעביד נתונה

בדרך "כלל עמדת מקצועית חזקה *ותר." השופט ברנזון עמד על "חולשתו של העובד לעומת המעביד, המסוגל להכתיב את תנאי חוזה העבודה" (ע"א4/74 ברמן נ' משלד להובלת משאות פרדס "חנה - כרכור "עמל" בע"מ [12], בעמ' 722). בית "הדין האלצי לעבודה הדגיש כי "...את משפט העבודה מנחה עקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק" (פרשת צ'ק פוינט [29], בעמ' 312). כמובן, חוסר שוויון זה משתנה במשך הזמן. הדבר מותנה במבנה שוק העבודה ובכוחו של האיגוד המקצועי. עם זאת, כעיקדון, ניתן לומר כי אינטרס העובד ואינטרס הציבור הם להגן על כושר העבודה והיצירה של העובד."

לעניין חזקת חוסר השוויון בין העובד למעביד בדיני העבודה, ר' את דברי הנשיא ס' אדלר ב- ע"ע (ארצי) 164/99 דן פרומר נ' רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294 (1999) (להלן: "עניין רדגארד"), בפסקה 14 לפסק הדין:

"את משפט העבודה מנחה עקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק. לפיו, אין ליתן תוקף לתניות מסוימות בחוזה עבודה אישי, שיש להניח שעובד סביר לא היה מסכים לה( מרצונו החופש:, הדבר דומה להחתמת עובד עס קבלתו לעבודה על כתב ויתור, בו הוא מוותר על זכויות המוקנות לו מכות חוקי העבודה. *ודגש, כי ככלל, עובד חותם על תניית הגבלת עיסוק מחוסר ברדה; העובד דוצה להתקבל למקום העבודה, אולם סביר להניח כי אף ישדב לחתוס לא <ועסק."

אולם, לצד הכרה במעמדו החלש של העובד והסדרים החקיקה הקוגנטיים השונים, הכירה הפסיקה בקיום אינטרסים לגיטימיים של המעביד, ר'עניין רדגארד, בפס' 16 לפסק הדין:

"אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על - ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפיסותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם הי:ינו הך. על "כן, אף שאמשיץך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור ("תקנת הציבור") המתחשב מצדו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם "לגיטימיים") ולחלק אחד לא נלתנת הגנה. "

נראה כי הסדר שמבוסס על ההנחה כי עובד נמצא בעמדת חולשה תמידית מול מעבידו יוביל לתוצאות בלתי רצויות. מטרת ההסדר בחוק הפטנטים היא לתמרץ את הצדדים - הן העובד והן המעסיק - ליצור אמצאות שירות, תוך הסדרת הזכויות הקנייניות הנתונות למעביד ושמירת זכויותיו הכספיות של העובד. זכויות העובד תובטחנה באמצעות הסכם המסדיר את זכויות העובד, או באמצעות פניה לועדה לפיצויים ותמלוגים. סעיף 131 לחוק מטיל על העובד חובה להודיע למעבידו על קיומה של אמצאת שירות, בסמוך ככל האפשר למועד בו האמצאה הומצאה. סעיף 132(א) לחוק מטיל על המעביד חובה להודיע לעובד על כוונתו לנכס את האמצאה לעצמו תוך ששה חודשים מיום ההודעה לפי סעיף 131 לחוק.

נמצא, כי ההסדר בחוק הפטנטים בחר לתמרץ את העובד והמעביד להגיע להסכמה ביניהם מהר ומוקדס ככל האפשר. לא מלשון החוק ואף לא מכלל של הדברים עולה כוונה להפרדה בין שלב חובת העובד לגילוי דבר האמצאה והסדרת הבעלות הקניינית באמצאה, ובין שלב הסדרת הזכות הכספית של העובד באמצאה.

יש לזכור כי למעביד יש אינטרס מהותי לדעת על כוונת העובד לדרוש תגמולים ופיצוייס על אמצאת השירות. דרישות אלה עשויות להיות בעלות היקף ניכר, שאותן יש לקחת בחשבון בניהול החברה ואף לשקפן במאזנים. לכן, יש חשיבות מבחינת המעביד לעצירת ההתיישנות. היא תמנע את העלאת הדרישה (הראשונית) לתגמולים כעבור שנים רבות, דבר שעלול להפתיע את המעביד ולגרום קשיים כלכליים ניכרים.

כן יש לזכור, שננקבע כי הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים אינה קוגנטית ואינה מקנות לעובד זכות סוציאלית הטעונה הגנה מיוחדת; ר' החלטתנו בעניין בקשה לפסיקת תמלוגיס בעד

אמצאות שירות (טענות מקדמיות) גדעון ברזני נ' ישקר בע"מ (ניתן ביום 4.5.2014) (להלן: "עניין ברזני"), בפסקה 30:

"לדעתנו, הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, המעניקה לעובד תמורה בעד אמצאת שידות, אינה בעלת אופי קוגנטי. מבחינה עניינית, אין המדובר בזכות סוציאלית הנובעת מיחסי עבודה והטעונה הגנה מיוחדת. ברוח זו - אם כי בהקשר שונה - קבע בית המשפט המחוזי בפרשת ת"א (ת"א) 1843/91 אס.ג'י.די. הנדסה בע"מ נ' בלוך שרון, (פורסס בנבו, 25.1.1993), כי שאלה של אמצאת שירות אינה סוגיה של הגנה סוציאלית, אלא סוגיה של זכויות באמצאה לפי חוק הפטנטים. המסקנה בדבר האופי הדיספוזיטיבי של הזכות לתמורה עולה בקנה אחד עם המבחנים הכלליים שנקבעו לבחינת אופיה הקוגנטי של חובה בעניין שוקר, מפי השופט מ' חשין."

ר' בנוסף עמיין כרזמי, בפסקה 32 להחלטה:

"מאחר שמבחינה עניינית אין לפנינו עניין סוציאלי הטעון הגנה מעצם טבעו - ועל כך מעידים גם המבחנים לתמורה הקבועים בהוראת סעיף 135 לחוק הפטנטים - היה זה מתפקידו של המחוקק לקבוע את האופי הקוגנטי של הזכות לתמודה, בדומה להגנה על ציון שמו של הממציא לפי סעיף 42 לחוק. בנסיבות העניין הנדון, העדר הוראה חוקית מעין זו מחייבת את המסקנה כי המדובר בהוראה מרשה הנסוגה מפני הסכם נוגד. יצוין, כי גם דד' שלומית יניסקי -דביד, הדוגלת בתוקף רב באופי הקוגנטי הרצוי של זכות העובד לתמורה, קובעת בספרה המקליף קניין רוחני בעבודה - תיאוריה, מעשה ומשפט משווה (תשע"ג-2013), כי לפי המצב החוקי הקיים נושא הזכות לתמודה בגין אמצאת שירות הוא דיספוזיטיבי בעיקרון, ואף יש הסדדה חוזית לא תהיה לוועדה סמכות ד:ון (שס, עמ' 305, 311')."

בית המשפט העליון החליט שלא להתערב במסקנתנו זו, ר' בג"ץ 4353/14 בוזני נ' ישקר בע"מ (ניתן ביום 8.7.2015).

6. המחוקק בחר להחיל על זכות העובד לתגמולים בעד אמצאת שירות את דין ההתיישנות הרגיל. לוּ רצונו היה להעדיף צד כלשהו בעניין וה, הוא היה קובע ואת במפורש בחוק הפטנטים. ואמנס כך נהגו בשיטות משפט שונות, שבהן קבעו הסדרים מיוחדים בנוגע לזכות העובד לתגמולים, כולל בעניין התיישנות התביעה. המבקשת הפנתה בטענותיה להסדרים החוקיים המיוחדים באנגליה ובגרמניה. כן יש עניין בהסדרים בצרפת, בשווייצ ובאוסטריה. אין ספק כי יש עניין רב באיזונים השונים המצוייס בשיטות אלה. אך זו מלאכתו של המחוקק, ואין לנו אלא להמליץ כי הגורמים המוסמכים יעיינו בהסדרים השונים ויאמצו בדין שלנו את הנראה להס כראוי לחול גם אצלנו.

7. מסקנתנו היא כי תביעתה של המבקשת התיישנה ולכן הבקשה לפסיקת תמורה נדחית.

8. לאור תוצאת הדברים ובהתחשב במאזן המשאבים שבין הצדדים, כל צד יישא בהוצאותיו בגין בקשה זו.

9. בשולי הדברים נציין כי טיעוני הצדדים בסוגיות מורכבות אלה, אשר עד כה טרם נדונו לגופן על ידי ועדה זו, היו לעזר רב. נציין בהערכה רבה את עבודת באי כוח הצדדים בתיק מורכב זה.

0. לאור הסוגיות המשפטיות נושאי החלטה זו הועדה מוצאת שיש מקום לפרסם החלטה זו ואינה רואה מניעה לכלול בפרסום זה את כל פרטיה לרבות ציון שמות הצדדים. עס זאת, באפשרות הצדדים להתייחס לסוגיית הפרסום כאמור, בתוך שבעה ימים מיום מתן החלטתנו זו.

פרופ' יצחק אנגלרד אסא קלינג פרופ' דורון אורבך יו"ר הועדה רשם הפטנטים חבר הועדה

ניתן בירושלים ביום = כ"ט אייר תשע"ז 5 מאי 2017 סימוכין: 2-89