סימן מסחר 345678

ההחלטה:

בפני רשם הפטנטים, המדגים ותימון המסחר

התנגדות לבקשות רישום סימני מסחר מס' 105772,3,4 (בקשה להגשת ראיה נוספת) בעלת הבקשות : אפעו בעיימ עייי עוייד מרק בדנר המתנגדת : הפא ]זאג 058

עייי עו'יפ ריינהולד כהן ושות'

ה ח ל ט ה

החלטה זו נסבה על בקשות המתנגדת להגיש ראיה נוספת ולקבל ארכה להגשתה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1 הבקשות לרישום סימני המסחר הוגשו ביוס 13 יוני, 1996 ופורסמו ביומן סימני המסחר של אוגוסט 1997. ביוס 22 ספטמבר, 1997 הוגשה מאת המתנגדת הודעת התנגדות שכללה הרצאת טענות. ביום 27 נובמבר, 1997 הגישה בעלת הבקשות הודעה שכנגד.

2 על המתנגדת היה, איפוא, להגיש את ראיותיה עד ליוס 26 ינואר, 1998. באותו יוס הוענקה למתנגדת, על פי בקשתה, ארכה להגשת ראיותיה עד ליוס 23 מרץ, 1998. ביוס 16 מרצ, 1998 התקבל מכתב המתנגדת, אליו צורף תצהיר שנעשה על ידי מנהל מחלקת סימני המסחר של המתנגדת, מר רולף דיטר הופיינצ, ושבו נאמר כי התצהיר האמור מהווה את ראיות המתנגדת.

3 לאחר שחלפו למעלה מחודשיים מתוס המועד להגשת ראיות המתנגדת, היא פנתה במכתב הנושא תאריך 28 מאי, 1998 (להלן - יימכתב הבקשותיי), וביקשה להגיש ראיה נוספת - תצהיר שנעשה על ידי גבי הילה ברצילי. כמו כן , נתבקשה במכתב זה "ארכה עד ל- 28 יוני, 1998, להגשת הראיה הנוספת. למכתב הבקשות צורפו שלושה עותקים של הראיה הנוספת. כאמור לעיל, המתנגדת היתה אמורה להגיש את ראיותיה עד ליוס 23 מרץ, 1998. הארכה שנתבקשה במכתב הבקשות לא היתה איפוא ארכה , כי אם אישור בדיעבד להגשת הראיה הנוספת שצורפה אליו.

על אף שדובר בראיה חדשה שהמתנגדת ביקשה להגיש למעלה מחודשים לאחר שתס המועד להגשת ראיותיה, לא מצאה המתנגדת לנכון לנמק, ולו ברמז, את הצורך בהגשת ראיה נוספת, ואף לא הביאה כל נימוק להצדקת העיכוב הממושך.

4 בתגובה למכתב הבקשות של המתנגדת ביקשה בעלת הבקשות, במכתב הנושא תאריך 4 יוני, 1998, לסרב לבקשות, בנימוקים כי הוגשו לאחר שחלף המועד הסופי להגשת ראיות המתנגדת וכי המתנגדת לא נימקה את בקשותיה.

5. במכתב הנושא תאריך 6 יולי, 1998 (להלן:'יהמכתב השנייי), התייחסה המתנגדת למכתב בעלת הבקשות, וגם בו לא הציגה המתנגדת כל נימוק המנסה להצדיק הגשת ראיה נוספת, או להסביר את העיכוב בהגשתה. המתנגדת טענה כי מדובר בעניין פרוצדוראלי גרידא הניתן לתיקון, וכי על אי נוחות כלשהי שנגרמת לצד שכנגד ניתן לפסוק פיצוי כספי, מה גם שלטענתה לבעלת הבקשות לא נגרמה אפילו אי נוחות.

6. בעלת הבקשות לא נותרה חייבת, ובמכתב הנושא תאריך 10 אוגוסט, 1998, היא האשימה את זאת המתנגדת בולזול בהוראות החוק, חזרה על טענותיה הקודמות, הוסיפה כי נסיון המתנגדת להגיש את הראיה הנוספת גורם לה נוק ואי נוחות וביקשה שוב לסרב לבקשות המתנגדת.

7 המכתב האחרון במסכת זו הוא מכתב המתנגדת מיום 23 אוגוסט, 1998. במכתב זה (להלן :'יהמכתב השלישייי), את המתנגדת הביע תרעומת לגבי תוכנו וסגנונו של מכתב בעלת הבקשות. המכתב השלישי מוקדש ברובו לטיעון משפטי המיועד להראות כי לרשם סמכות להעניק ארכות במסגרת הליכי התנגדות, מכח תקנה 82 לתקנות סימני המסחר 1940, ובפרט סמכות להאריך בדיעבד תקופה להגשת ראיות של מתנגד. בטיעונו המשפטי מבקש גם את המתנגדת להראות, כי המהות גוברת על הפרוצדורה וכי סדרי הדין וכללי הראיות הנוהגים בפני הרשם הם גמישים יותר מאלה הכללים בבית המשפט. במסכתב השלישי לא נעשה כל נסיון להצדיק, או להסביר, את הגשת הראיה הנוספת. בפסקה המתייחסת אל ההיבט העובדתי של בקשות המתנגדת, נטען כי בעלת הבקשות פעלה בחוסר תום לב כש'אימצה לעצמה בערמומיות' סימן מפורסם של המתנגדת, וכי חוסר תום הלב הנטען מהווה את הכף לטובת בקשת המתנגדת והצורך שיהיו בפני הרשם כל העובדות הרלוונטיות שיאפשרו להכריע באס הסימנים המבוקשים לרישום.

8 הטענה העיקרית של המתנגדת ניתנת לתימצות במיליס הבאות: הגשת הראיה הנוספת הינה עניין פרוצדוראלי גרידא, שלאור הגמישות שיש לנהוג בסדרי הדין, יש להתירה כדבר המובן מאליו, כאשר אין בכך כדי לגרום נזק או אי נוחות לבעלת הבקשות, או כאשר ניתן לפצותה על כך בכסף.

הגשת ראיה נוספת בהליכי התנגדות.

אינני מקבל את טענות המתנגדת. אני סבור כי הדין עס בעלת הבקשות, אשר טוענת כי אין להתיר את הגשת הראיה הנוספת.

9 המסגרת להגשת ראיה נוספת קבועה בתקנה 41 לתקנות סימני המסחר, 1940 (להלן :'ייהתקנות'יי), אשר קובעת כדלקמן:

אין לצור ראיה נוספת, אולם בכל משפטי בפני הרשם רשאי הרשם בכל ומוי שוא, אם ימצאו ואת לנכו, לתת למבקש או למתנגדר רשו לחאיט כל בראיה בתנאים אזשצר יישרו בעיניו, ביץ בעניו ההוצאות וביי בענייי אחר יי

תקנה 41 קובעת כלל ובצידו חריג. נקודת המוצא שממנה יוצאת התקנה היא איסור על הגשת ראיה נוספת. סמכות הרשם להתיר הגשת ראיה נוספת, מוקנית כחריג לאיסור זה.

10. לא בכדי קובעת התקנה כי איסור הגשת הראיה הנוספת הוא הכלל, וההיתר הוא החריג. קביעה זו מתבקשת מן ההסדר שקובעות תקנות סימני המסחר לגבי הגשת ראיות בהתנגדות, ובפרט לאור כלל הסופיות שבתקנות 38 ו- 39.

תקנה 38 שעניינה הגשת ראיות המתנגד, קובעת כדלקמן:

יכלל המתנגד להניח במשרד תור חודשיים מיום מסיירת העתק מההודעה שבצד אשר כל אוה הראיה שיאבה להגיש, בצורת הצהרות בשבועה, לחיווט התנגדותו, ועליו למסור למבקש העתקים מואזוונה ראיה. יי

(הדגשה הוספה מ.ש.ג.)

המילה יכלל מורה כי בתוך תקופת החודשיים הנקובה בתקנה 38, על המתנגד לסיים את הגשת ראיותיו הראשיות (להבדיל מראיות בתשובה).

תקנה 39, המתייחסת הן למתנגד והן לראיות המבקש, קובעת כדלקמן:

י(אבםט אי המתנגד מציח ראיה, רואים אות כאילו ויתר על הגגדות), וצ אם הורה הרשם אחרת, ואזילו אום הניח ראזיתו, חייב המבקש, תור חרשיים מיום הנחת הענשים מההצהרות, לחניח

במשרד, בצורת הצהרות בטבועה, כל אוה הראיה טיאבה לחגיש לחיוו בסשת ועליו למסור למתנגדר הענסיים מאוונה ראיה. יי

(הדגשה הוספה מ.ש.ג.)

ראשית, מתנגד שלא הגיש ראיה מוחזק על פי תקנה 39, כמי שויתר על התנגדותו. שנית, כלל הסופיות חל גם על הגשת ראיות המבקש. בתקנה 39 , כמו

בקודמתה, מופיעה המילה יכלל המחייבת את מבקש הרישום לסיים את הגשת ראיותיו בתוך חודשים ממועד הגשת ראיות המתנגד.

מתקנות 38 ו- 39 עולה בבירור כי תקנות התקנות ביקשו לקבוע לוח זמני תחוס וממצה להגשת ראיות בעלי הדין בהליכי התנגדות. בקובעה כלל המגביל הגשת ראיה נוספת, משלימה תקנה 41 את הסדר הסופיות שבתקנות 38 ו-39 לכדי מכלול משפטי בעל הגיון פנימי, הנחוץ לויסות הורימה התקינה של הראיות בהתנגדות. אך מתבקש הוא שהסדר הסופיות הקבוע בתקנות 38 ו-39, ימקס את תקנה 41 בנקודת מוצא שלפיה אין לצור ראיה נוספת, שהרי אס בעלי הדין מחוייבים להגיש את כל ראיותיהם במשך פרק זמן תחוס הקבוע בתקנות 38 ו-39, אזי אין להתיר הגשת ראיות מעבר לכך , אלא במקרים חריגים. החריגים הללו הינם 'ראיות בתשובה' שרשאי להגיש המתנגד, ואשר חייבות להצטמצם אך ורק בעניינים ממין התשובה, כלשון תקנה 40, וכן ראיות נוספות שלגביהן נקבע מלכתחילה, בתקנה 41, כי אין להגישן.

אכן, הכלל בדבר איסור הגשת ראיה נוספת אינו כלל מוחלט כי אס נקודת מוצא שניתן להיחלץ ממנה ולהגיש, ברשות הרשם, ראיות נוספות. אלא מאי, המבקש להחלצ מן האיסור חייב לרתוס לבקשתו נימוקים שיש בכוחם להוליכו אל ההיתר. הסמכות הנתונה לרשם בתקנה 41 להתיר הגשת ראיות נוספות, הינה סמכות שבשיקול דעת, ואולם, ללא נימוקים מוכחיים - אשר יסבירו מדוע לא נכללה הראיה הנוספת במסכת הראיות שהוגשו במסגרת תקנות 38-39, מה הצידוק לעיכוב בהגשת הראיה, ומדוע חשוב שהראיה תוגש - אין בפני הרשם תשתית עובדתית שלגביה יוכל להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט באס יש מקום להתיר הגשת ראיה נוספת.

היות וכאמור לעיל, תקנה 41 קובעת, מלכתחילה, כי אין להגיש ראיה נוספת, הרי שנימוקי המבקש צריכים להתגבר על קביעה זו.

הנימוקים הללו, כמו כל טענה עובדתית, צריכים להיות מוכחים על ידי תצהיר או ראיה אחרת.

אין בידי להיעתר לבקשת המתנגדת, מאחר שלא הצביעה על עובדות שיצדיקו את הגשת הראיה הנוספת מכח החריג שקובעת תקנה 41 לתקנות סימני המסחר. בשלשת מכתבי המתנגדת בהם מופיעה הבקשה וההתייחסות המאוחרת אליה (במכתב הבקשות, במכתב השני ובמכתב השלישי) לא נעשה כל ניסיון להצדיק את הגשת הראיה הנוספת. המתנגדת אינה מסבירה מדוע הראיה הנוספת לא הוגשה במסגרת תקנה 38, מה הסיבה לעיכוב בן החודשים בהגשת הראיה, ומדוע חשוב שהראיה תוגש. במכתב הבקשות נתבקשה רק רשות להגשת ראיה נוספת ו'ארכה עד להגשתה. במכתב השני נטען כי מדובר בעניין פרוצדוראלי גרידא הניתן לתיקון, וכי על אי נוחות כלשהי הנגרמת לצד שכנגד ניתן לפסוק פיצוי כספי. במכתב השלישי נטען כי המהות גוברת על הפרוצדורה וכי יש לנהוג גמישות בסדרי הדין וכללי הראיות החלים בהליכים המתנהלים בפני הרשם.

הטענה העובדתית היחידה שהעלתה המתנגדת היא, כי בעלת הבקשות פעלה בחוסר תום לב באמצה סימן מפורסם של המתנגדת.

אינני מקבל את טענת המתנגדת, כי המועדים הקבועים בתקנות, ובפרט המועדים להגשת ראיות בהליכי התנגדות, הס עניין פרוצדוראלי גרידא. אינני סבור גם כי המהות גוברת על הפרוצדורה ומכופפת (יימגמישה) להשקפת המתנגדת) אותה עד כדי כך שניתן לחרוג מן המועדים הקבועים בחוק או בתקנות, מבלי להצדיק ואת כל נימוקים משכנעים. התשובה לשאלה, מה כובד הנימוקים שישכנעו כי מן הראוי לסטות מנהל פלוני, תלויה בהקשר בו מדובר. יתכנו מקרי בהס הגשמת האינטרס הציבורי של שמירת טוהר הפנקסים, תצריך נקיטת גישה מקלה לגבי מגבלות פרוצדורליות מסוימות, ואולם, התרת סטייה, מנהל חוקק, כשמוקנית סמכות לכך, ללא נימוקים , אינה הגמשת סדרי הדין כי אס ריסוקס.

סדרי הדין לרבות המועדים הקבועים בחוק ובתקנות, נועדו להתוות מסגרת דיונית שתאפשר ניהול רציף ויעיל של ההליך, במסגרת זמן קבועה וידועה מראש, ככל שניתן, המקנה וודאות לבעלי הדין והנחוצה למוסד השיפוטי על מנת להתארגן ולהערך לביצוע תפקידו. ללא סדרי דין נאותים לא ניתן לקייס הליכיס משפטייס ומוסד שיפוטי המפנה להם עורף אינו מסוגל להביא למימוש זכויות מהותיות.

קולעיס ביותר הס דברי כבוד הנשיא שמגר בבייש 261/87 (עייא 494/86) הופר נ. החברה הישראלי לביטוח אשראי (ב.א.) בעיימ, פייד מא (2) 692, 695-696:

יי עניין זה מביאנו לשאלת קיוס המועדים. בנושא זה יש להדגיש, כי לא ניתן יהיה לקיים פעולתם של בתי המשפט, אס לא יכובדו המועדים הקצובים הנקבעים לפי החוק או לפי התקנות או מכוחם. המגמה להנהיג גמישות יתר אינה משרתת את טובתם של בעלי חדיו, בי בעל החרט, המחפש ררר לדחיית מועדים, פוגע בחלק אחר מציבור המתאריינים, יהיו אלו הצדדים האחרים באותו תיק או מתאריינים אחרים בניסים אחרים, שעצם מושפעי בעסייו מההפעלה של המערכת השיפוטית וסיום המוערים בה. כך כוצבים.

שאלת העמידה במועדים הנקבעים על-פי ההסדרים הפרוצדורליים הקיימים בבתי המשפט שלנו היא חריפה במשמעותה בדומה לשאלת הדחיות המרובות המתבקשות במציאוו צלנו על ידי בעלי הדין, כי כל הסדר פרוצדורלי נוצא אז בחובו באופי אוינהרניי תוצאה, שיש בה אלמנסי צרירוני מסוים, שהרי הומי שנסצב לפעולה פלוני אזיצנו יבול לחיבחי ברר כלל על פי הצרכים של בעל ויו מסוים גה ,או אוחר אלא נדו\ על- פי ומ המידה הכללית, בין גו המסובל באופו כללי על פי האמור בתקנות' וביו וו המופעלת במסרים רומים. גם כאשר ניתנת הוראה ספציאלית מכוח הסמכות המוענס\ בחיסוק, איו אפטרות לוי משסל בלערי לאוויצטורסי של בעל חרי המעוניו, בי שוסְלים ג את האווינטרס של בעלי הדי האחרים ושל הציבור הרחב. התאמוו המועדים למירתו, לצרכביו ולרצונוניו של כל בעל רץ, ישצבה, למעשה, כרי לטכל אפשרותי של סיום דין, אשר

יביט א ההליכים לסיומם. כאמור, האינטרסי הציבורי מוכרח לבואו לידי ביטוי גם בחליכים ביו בעלי דיי פרסייים, גהוא דורש את ארגונה של העבודה בבית המשפטי בצורה בוגאת, שבל אדם הנוסס לבית המשפט יובל לסבל בו א הטער אשר אותו חואו מבקש. חוסר הוודאות במועדים, התפמשכות העצייצים, הלאוו בניחול ובסידום ההליכים, אשר יתלוו בהברח לעבודתו של בית המשפט אם הגבר הוסיייה שלא לסיים א ההרישות לביצוע פעולות פלוניות תור ומסצב, כל אולה ה רעה חולה, שיש לשסוד על מניעצתה, וחמץ הררכים למניעתה היא העמידה בלוח ומנים, כפי צהוא נסבע על-ידי הרשויו של בין המשפטו, וההספרה על סיומם.

בית משפט, להבדיל מרשם סימני המסחר, המתבקש להתיר הגשת ראיה נוספת במסגרת הליך המתקיים בפניו, אינו כפוף לכלל המגביל שקובעת תקנה 41 לתקנות סימני המסחר. אף על פי כן, הכלל הנוהג בבתי המשפט לגבי היתר להגיש ראיה נוספת, קובע כי:

לא יחו החיתר גה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישסוד בי המשפטי על סדרי די תצסינים, 'שתלסי אנדרלמוסייה בביוי המשפט, ולאו ייצשה צדסיי.

ראה: י. זווסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדי שביעית) עמי 510.

הטענה העיקרית שהעלתה המתנגדת לתמיכה בבקשתה, היא, כי יש להתיר לה את הגשת הראיה הנוספת, מאחר שאין בכך כדי לגרום לבעלת הבקשות אי נוחות או נזק, וכי אלה ניתנים לתיקון ע'י פיצוי כספי. בעלת הבקשות חולקת על טענה זו מבחינה עובדתית ומשפטית. אין צורך להידרש לשאלה, האס הגשת הראיה הנוספת בתיק זה כרוכה בגרימת אי נוחות או נזק לבעלת הבקשות. די שאציין כי שאלה זו נשקלת רק לאחר שהמבקש להגיש ראיה נוספת מראה, כי מן הראוי להתיר את הגשת הראיה, לאור שיקוליס הקשורים בו, כגון שהראיה הנוספת לא היתה לפני כן בידיעתו, או בהישג ידו, או כי היתה מניעה אחרת כלשהי להגשתה קודם לכן, וכי חשיבותה הראייתית מצדיקה סטייה מהנהלים הקבועים.את פרשצת הוכחותניו - ינה משבשו רבר בסדר הרצ התפסט ייתכ, כי באוג פורמלי יש צורך בהרשאת בית המשפט - אזינני בטוח ג בואת. אבל באופי מעשי חריגה במגר הבאת עדויות התובע, אשר עד של התחיל הנתבע בפרשת הוכחותיו הוא, היא נתונה בדרר כלל לרצונו ולשיקולו לטוב התובע. לכי הרשאה כואא' - כטחיא ררושה - צריבה להינתן על-ידי בית המשפטי כדבר מצ\ מאלייו אלא א יצ נסיבות מיוחדות כבדות משקל ביותר המצדיקות סטייה מהשינרה. יי

(הדגשה הוספה: מ.ש.ג.)

למעשה, כבוד השופט ברנזון התיר לתובע לחזור בו מהודעה פיה שהשמיע בא כוחו, כי סייס להשמיע את עדיו, בשעה שהיה ספק אם הדין רואה בהודעה כזו משום מגבלה על השמעת עדים נוספים, וספק והפעל לטובת התובע. בענייננו, להבדיל, המגבלה על הגשת ראיה נוספת אינה מגבלה מעוממת ואוורירית יציר הבל פיה של המתנגדת, אשר קיומה מטל בספק, כי אם כלל ברור שקובעת תקנה 41 לתקנות סימני המסחר.

בפסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון, לרבות כאלה שאימצו את דברי כבוד השופט ברנזון, נקבע כי אין די באי גרימת עוול או אי נוחות לצד שכנגד, כדי להצדיק הגשת ראיה נוספת.

בעניין 579/90 רוזין ואחי נ. בן-נון, פייד מו(3) 738, 743, ציטט כבוד השופט חשין את דברי השופט ברנזון בעניין ששון, שצוטטו על ידי בית המתנגדת, ואף תיאר עצמו כמי שנמנה על האסכולה המקלה על תיקון פגמים בסדרי הדין, אשר השופט ברנזון היה בין דובריה הראשיים. יחד עס ואת, קובע כבוד השופט חשין, כי על המבקש הגשת ראיה נוספת להצדיק את בקשתו לגוף העניין. בעמי 742-743 אומר כבוד השופט חשין:

'ואזמנם נץ הואז: רלתותיהם של בתי המשפטי פתוחות לרווחה לפני המבסשים סעד, ויבולת הצצניה לבתי-משפטי היא מוכבויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו אי השערים ונכנסנו אל הטרסלו, מחובתצו לשמור על סדרים שבעל הבית ולאו כל הרוצה ליסטול בא ונוסיל. בלל הואז לעניי הנשת של ראיות, שבעל דיו זמור סייב לחנישי ביחבילה אחת'י בר, ולא בתפוורת, ועיר שם ועיר צם.

והסעם לדברו

יי... בי אוחרו ייסילסול חדיון עד אויו טצ כחיסילסיל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עשגץ וללאז סברניסא, ונמצא צורת חריוו, וותפה מירת חדץ, לוסחיי (ע'יאו 66 507. בעמ' 539 מפי השופסי וילבהט.

אוכי 'יבאטר, מסטעמים סבירים והוגנים, מבסש בעל-הי לתסו אז הפגימה טפגם בשלב ההאשוי של פרשתו הוא, מו הראוי כי בית המשפט ייענה לויי שם). אזר הנסול הוא, כמוב\, על המבסש לססות מהסדרים הסבועים, לשכנע אוו בית' המשפטי בי יבול הואז לודור עצמו ביוצאו אה לבללי

לעניין גה ייפ בית המשפט רעתו לאופי הראיה הנוספת, כגוץ אזם חייתה ראזיח ''סבנקתיי ופשוסה (למשל; עיטצ 98 716, בעמז' 95: הנשתה של תעודת והוכחות רווסותי': עיטא 51 7לן בעמי 1175-1176). גגורם אוחר שעשוי להשפיע הו השלב אליו הליע המשפט, ובבל שיסֶרם כ ייסב. כך, למשלן בעיאו 66 189: בי המשפי התיר לתגבי להשמיע עדו נוספת' - לאוחר הכרותו "אלה עדיייי - הואזיל גהננבע טר החל בהבאותי ראזיותניו הוא. והסעם לבד:

הרשאת הבאות\ו של עד נוסף 'יאינה משבשת דבר בסרר-הדי התנסיייי (צם, בעמי 79א, מפי השופסי ברנו\ף). כו ייצ משסל לשיסול, אאם יבול היה בעל חדיו להביז את הראיות בטלב סודם, ומה טעם ל הובאו ההאזיות בגמו ההאוייי.

ולאחר ציטוט דברי כבוד השופט ברנזון, שאותס ציטט גס בייכ המתנגדת, מוסיף כבוד השופט חשין גם את הדברים האלה (עמ' 743):

יאבו יצ שתינת רשו להגיש ראיה אף אם הוצעי להצישה באיחור, אזר אזין גה אלא יוצא לכלל, גו הו מועלה בהיטוסי לאו מעסי: חמיי 57 75 בעמי

ראה גם את דברי בית המשפט העליון בעייא 188/89 עזאיוה נ. המועצה המקומית כפר דבוריה, פייד מז(1) 661, 665.

אינני מקבל, אפוא, את הטענה העיקרית של המתנגדת, לפיה הגשת הראיה הנוספת היא עניין פרוצדוראלי גרידא, ולאור הגמישות שיש לנהוג בסדרי הדין. יש להתירה כדבר המובן מאליו, כאשר אין בכך כדי לגרום נזק או אי נוחות לבעלת הסימניס או כאשר ניתן לפצות על כך בכסף.

עוד טענה המתנגדת כי יש להתיר את הגשת הראיה הנוספת מאחר שבעלת הבקשות אימצה סימן מפורסם שלה בחוסר תום לב, ומן הראוי שכל הראיות הרלוונטיות יהיו מונחות בפני הרשם לצורך הכרעתו בהתנגדות. אינני רואה את הקשר בין הטענה, הטעונה הוכחה, כי בעלת הבקשות אימצה את הסימן בחוסר תום לב, לבין הוכחת וּכאותה של המתנגדת להגשת הראיה הנוספת. המתנגדת לא טענה כי הראיה הנוספת נחוצה כדי להוכיח את טענתה בדבר חוסר תום לב של בעלת הבקשות. היא טענה כי חוסר תום לב המיוחס לבעלת הבקשות, הוא נסיבה עובדתית המטילה על הרשם חובה להתיר לה להניח בפניו את כל העובדות שנראות לה כרלוונטיות.

נראה כי המתנגדת מבלבלת את היוצרות. החובה לדאוג לכך שכל הראיות בהתנגדות יהיו מונחות בפני הרשם, בתוך פרק זמן מסוים, מוטלת על בעלי הדין. כך קובעת תקנה 38 לגבי המתנגד וכך קובעת תקנה 39 לגבי בעל הבקשה. חובה זו אינה נגרעת בשל חוסר תום לב באימוץ סימן המסחר. אס מסכת הראיות שהונחה בפני הרשם אינה כוללת את כל ה'ראיות הרלוונטיות' להשקפת המתנגדת, הרשם מוסמך להתיר לה את השלמת הראיות, מכוח סמכותו לפי תקנה 41 לתקנות סימני המסחר.

מחדל של מי מבעלי הדין מלהגיש את כל הראיות הרלוונטיות בעיניו, כאמור בתקנות 38 או 39, אינו ניתן לריפוי מכוח חובה, המוטלת כביכול על הרשם, לקבל כל ראיה נוספת רק מפני שהיא נראית רלוונטית, תוך התעלמות מתקנה 41.

ניתן להציג את התשובה לטענת המתנגדת מזווית אחרת: אין די בכך שהראיה נראית רלוונטית כדי להכשיר באופן אוטומטי את הגשתה במסגרת תקנה 41.

כזכור, במכתב הבקשות התבקשה, בנוסף לרשות להגיש ראיה נוספת, גם ארכה להגשתה. במכתב השני כתב בית המתנגדת, כי העניין לא נראה בעיניו כסוגיה של ארכה להגשת ראיות. במכתב השלישי טענה המתנגדת, כנראה לאור עמדת בעלת הבקשות, כי תקנה 82 לתקנות סימני המסחר מקנה לרשם סמכות להעניק בדיעבד ארכה להגשת ראיה, דהיינו, להעניק ארכה שהתבקשה לאחר שחלף המועד להגשת הראיות.

מן הראוי אפוא להבהיר, כי כאשר מבקשים להגיש ראיה נוספת בהתנגדות מדובר בבקשה להגשת ראיה נוספת בהתאם לתקנה 41 לתקנות סימני המסחר,

ואין מקום וצורך לבקש ארכה לפי תקנה 82. במסגרת תקנה 41, על המבקש להצדיק, בין היתר, את העיכוב בהגשת הראיה וממילא בבקשה להגשת ראיה נוספת גלומה גם בקשה לארכה. אין בתקנה 82 כדי לרכך את ההסדר שקובעת תקנה 41.

לבקשת ארכה להגשת ראיות בהתנגדות על פי תקנה 82, יש נפקות כאשר היא מוגשת בתוך התקופות שנקבעו בתקנות להגשת ראיות, או בתוך פרקי הזמן שנקבעו לכך ע"י הבוחן או הרשם.

אינני בטוח שהמתנגדת צודקת בטענה, כי תקנה 82 מאפשרת להאריך בדיעבד מועדיס להגשת ראיות בהתנגדות. יש מקריס בהס ברור כי לא ניתן להאריך מועד בדיעבד. כך למשל עולה מתקנה 24(ג) לתקנות סימני המסחר, אשר קובעת כדלקמן:

" לאו מילא המבסש אחר הררישה תור טלושה חדשים מיום שנשלחה לו ההודעה לפי סנת- מטנה (ב) יראו את הבסצה כמבוטל אלא אזום האריר הרשם את המוער למתץ תפשובה לפני תום תסופת טלושת החדשים או עצנתן המבסש טעמים טבירים לאזי-ביטולה של הבסשתיי.

מאידך, יש מקרים בהס נוסח התקנה ניתן להבין שקיימת, לכאורה, סמכות גורפת להאריך מועד בדיעבד. כך למשל תקנה 54 לתקנות המדגמיס אשר קובעת כי:

הונ צנסבע בתסנות אלה לעשות כל מעשה או כל צעד מוגר לרשם להאריבו, אס יראה צורר בכך, ובתתו הודעה לצדרים האחרים ובאופם תנאים שיאבה להורות, ומותר ליתץ הארכה ואפילו אזם עבר המועד לעשיית המעשה או הצעדיי.

אף על פי כן, נקבע כי הסמכות האמורה בתקנה 54 הנ"ל, להאריך בדיעבד מועדים, אינה מוקנית כאשר קייס הסדר חקיקתי העומד בניגוד אליה.

ראה: רעייא 53/93 קליל תעשיות בעיימ נ. מיפרומאל תעשיות ירושלים בעיימ, (לא פורסם).

תייא (ת''א) 205/86 בני לאור שבתאי נ. ספקטור מור תעשיות שדרות בעיימ, פיימ תשמייח(ב) 441.

יש מקריס בהס נוסח התקנה מסמיך להאריך מועד בדיעבד, ומסייג ואת במפורש בתנאי שאין הוראה אחרת השוללת זאת. כך קובעת תקנה 528 לתקנות

סדר הדין האזרחי, התשמייד-1984 (להלן : תקנות סדהייד), אשר קובעת כי:

'ימועד או ומו שקבע בית המשפט או הרשם לעצייו רבר טבסדר הדי או טבנוהג, רשי הואן, לפי ציסול רעגו, ובאיי הוראה אחרת בתסנו אולה, להאריכ מונצי לונ), א טנסתיים המועד זו המי צונטבע מלכתוחילה ; נטסבע המועד או הומי בחיסוט, רשי הו להאריכם מסעמים מיוחרים ציירעשמוריי.

לגבי תקנה זו נקבע כי הארכת מועד בדיעבד כפופה לסייג של העדר הוראה אחרת (ראה: י. זוסמן, סדר הדין האורתחי, (מהדי שביעית) עמ' 885-886). תקנה 82 לתקנות סימני המסחר בה עסקינן קובעת כדלקמן:

ורצי הרשם, אום ה\א מוצא לנכ\\, להאוריר אא המועד הסבוע בתקנות אלו לעשות כל פעולה או להגיש כל משפסטי על פיהן), לאחר מסירת אוה הודעה לשאר הצדדים ולאחר טינססו באותצ פעולוו בסשר להודעה גו, ולפי אותם התנאזים כפי ציורה הרשסיי.

בתקנה 82 לא נאמר במפורש כי היא מקנה סמכות להאריך מועד בדיעבד. יחד עס ואת, ניתן לגזור לגביה גזירה שווה מתקנה 528 לתקנות סדהייד, שכן שתיהן מקנות סמכות כללית להארכת מועדים. ואכן, תקנה 82 הושוותה לתקנה 528, בנוסחה הקודם (ראה: החלטת רשם סימני המסחר בעניין התנגדות לבקשה מסי 9, מבחר החלטות רשם יולי 78 -מאי 83, עמי 88, 92, 93).

כשס שהסמכות להאריך מועדיס בדיעבד על פי תקנה 528 לתקנות סדהייד מותנית בכך שלא קייס הסדר חקיקתי השולל אותה, כך גם שאלת קיוס הסמכות להאריך מועדיס בדיעבד מכוח תקנה 82 לתקנות סימני המסחר, תלויה בהקשר במסגרתו היא מתעוררת. יתכן כי מכוח תקנה 82 ניתן יהיה להאריך בדיעבד מועד לעשיית פעולה פלונית עוד שלא יהיה ניתן לעשות כן לגבי פעולה אלמונית.

מן ההסדר שקובעות תקנות 38-40 לתקנות סימני המסחר לגבי הגשת הראיות בהליכי התנגדות, משתקפת מגמה לקבוע גבולות זמן תחומיס וממציס להגשת ראיות. כך עולה מכלל הסופיות שקובעות תקנות 38 ו-39. תקנה 39 קובעת גם, כי אי הגשת ראיה ע"י המתנגד מקימה לגביו חוקת ויתור על ההתנגדות.

ייתכן כי למרות ההסדר הממצה מן הראוי להותיר חריג שיאפשר מתן ארכה בדיעבד להגשת ראיות בהתנגדות. אכן קיימת סמכות הארכה בדיעבד, הרי יש להפעילה רק במקרים נדירים בהס קיימות נסיבות חריגות המצדיקות את העיכוב בהגשת הראיה, ואת ההמנעות מלבקש ארכה בתוך פרק הזמן שנקבע

לכך בתקנות. כפי שציינתי קודם, האמור לגבי תקנה 82 אינו נוגע להגשת ראיה נוספת שהיא סוגיה המוסדרת בתקנה 41.

ומילה נוספת על משקל הנימוקים שיצדיקו מתן ארכה, לאו דווקא בדיעבד, על פי תקנה 82 לתקנות סימני המסחר:

תקנה 82 היא תקנה ייעודית המקנה סמכות כללית להעניק ארכות לביצוע פעולות שונות שעשייתן נדרשת לאורך שלבי הרישום של סימן מסחר, ולצורך הטיפול בסימני מסחר רשומיס. היות שהתקנה חלה על מיגוון רחב של פעולות, בעלות חשיבות, היקף ודחיפות המשתנים מנושא לנושא, לא ניתן לקבוע אמת מידה אחידה למשקל הנימוקים שיצדיקו מתן ארכה, אשר תחול באופן סטנדרטי על כל הארכות המוענקות במסגרת התקנה. כל נושא מחייב בחינה נפרדת והפעלת שיקול דעת לגביו כדי לקבוע את משקל הנימוקים שיצדיקו מתן ארכה במסגרתו. ייתכן כי נימוקים שיצדיקו מתן ארכה לעשיית פעולה פלונית לא יהא בהכרח כדי להצדיק מתן ארכה לעשיית פעולה אלמונית, למרות שבשני המקרים מקור הסמכות להענקת הארכה הוא תקנה 82.

בקשות המתנגדת נדחות. תצהיר גבי הילה ברוילי לא יוגש כראיה ראשונית או כראיה נוספת מטעמי המתנגדת.

המתנגדת תשלוט לבעלת הבקשות הוצאות ושכר טעוות בסך 1500 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הצאת החלטה זו לידי המתנגדת ועד למועד התשלום בפועל.