סימן מסחר 345678

ההחלטה:

רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר

התנגדות לבקשות רישום סימני מסחר 1, 210633, 210639, 210640 (".1סצס .1") (בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לפסיקת הוצאות)

המתנגדת: 5 8הו11010 ז 13061 סט[ס/ ע"י ב"כ ד"ר שלמה כהן ושות'

המבקשת: צטהתם אסזזטג זממיזת .סז פא ע"י ב"כ וולף, ברגמן וגולר

בפני בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לפסיקת הוצאות המוגשת מטעם [תפמת .סד .00 1₪5תד פאז צטגהפ אסזעשג (להלן: "המבקשת") בגין הליך ההתנגדות לבקשות לרישום סימני מסחר 210591, 210633, 210639 ו- 210640.

בקשה על להארכת המועד להגשת בקשה לפסיקת הוצאות (להלן: "בקשת הארכת המועד") הוגשה ביוס 3.9.2014, כשלושה חודשים וחצי לאחר שנתתי החלטה בהליך ההתנגדות שבנדון ביוס 28.5.2014 (להלן: "ההחלטה העיקרית") במסגרתה הוריתי על דחיית ההתנגדות

שהוגשה מטעס 13// 8הו11010 %ז8ות17806 סט[ס/י (להלן: "המתנגדת") ועל רישום הסימניס המבוקשיס בפנקס סימני המסחר. בשלב גה מבקשת הרישום אשר זכתה במבקשה חפצה להיפרע את הוצאותיה - ובה איחרה את המועד לעשות כן.

הארכת המועד המבוקשת היא למועד החודשיים הנקובים בחוזר הרשם מ.נ 80 בדבר הגבלת התקופה להגשת בקשות לפסיקת הוצאות (להלן: "החוזר").

המבקשת טוענת כי העיכוב בהגשת בקשה לפסיקת הוצאות מטעמה נבע מכך שביקשה תחילה לוודא כי לא הוגש ערעור מטעס המתנגדת על ההחלטה העיקרית. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביוס בו לדברי המבקשת התברר לה בעקבות בדיקותיה אצל ב"כ המתנגדת כי אכן לא הוגש ערעור על ההחלטה (ר' נספחים 6 ו- 7 לכתב התשובה מטעס המבקשת לתגובת המתנגדת).

איני מוצא שטעס ההמתנה לגבי שאלת הגשת ערעור נוגע לעיתוי הגשת בקשה לפסיקת הוצאות. כפי שמפנה לכך המתנגדת, תדיר מוגשות בקשות לפסיקת הוצאות בפני רשם סימני המסחר בטרס חלוף מועד הערעור ובטרס סיוס בירורו. האפשרות להידרש לפסיקת הוצאות בגין הליך שהסתיימס אינה תלויה בתוצאות ערעור על החלטה עיקרית. לא כל שכן, אין המתנה שכזו יכולה להיחשב מקרה חריג בו יש מקום להתחשב בטעמיס מכותס יש לחרוג מהמועדיס בחוזר.

לכך אוסיף ואציין שגם לגופו של דברים נראה כי מניין הזמניס עליו המבקשת נסמכת אין בו להועיל לה. אין עיתוי הבירור עומד בקנה אחד עם הוראות סעיף 25(ב) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה") הקובעות כי ערעור על החלטה בהתנגדות להיות מוגש בתוך שלושים יום מהחלטת הרשם. דהיינו, כבר במועד הבירור עם ב"כ המתנגדת - 33.9.2014 -חלף עבר לו מועד הגשת הערעור. אין התנהלות זו עומדת בקריטריוניס שנקבעו בפסיקה לפיהס על בקשה להארכת מועד להיות מוגשת ללא שיהוי (ר' ע"א 725/81 ענתבאווי נ' חסון, פ"ד לו(4) 663, 668; רע"א 6241/08 זילבר נ' אהרוני (לא פורסם, 17.11.2008); רע"א 5587/10 חיים בוכריס ואח' נ' מירב אוהב ציון (לא פורסם, 0))).

גם נוסף להארכת המועד מוצאת המבקשת בטענתו של בא כוחה כי הוראת החוזר בדבר הגבלת התקופה להגשת בקשות לפסיקת הוצאות לא הייתה מוכרת לו עת הסתיים ההליך העיקרי. מבוקש שלא אעמיד דבר וה לרעת המבקשת, אשר לדבריה הביעה בפני באי כוחה את רצונה בהגשת בקשה לפסיקת הוצאות.

אי ידיעת הדין אינה פוטרת את המשיבה או באי כוחה. החוזר פורסם ביוס 2.2.2010, יותר מארבע שניס קודס להגשת הבקשה דנן להארכת מועד. באי כוחה של המבקשת מופיעים תדיר בהליכיס בפני הרשם. לכן, טענה לפיה בא כוחה של המשיבה לא הכיר את הוראת חוזר הרשם, בייחוד לאור פרק הזמן הממושך מאז הופצ, אין מקומה להתקבל כטעם מיוחד להארכת המועד או כחריג לקבלת הבקשה.

יפים למקרה זה דבריו של א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה אחת עשרה, 3) בעמוד 397 אשר נאמרו לגבי סמכות בית המשפט להאריך מועד בהתאם להוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי ממנה במקרה זה ניתן להקיש לענייננו:

"מצב דברים שבו טעה בעל הדין באשר למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו (טעות כטעם מיוחד להארכת מועד - א.ק), ובלבד שהטעות אינה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. עם סוג זה של מצבים נמניסם המקרים של שינוי בהלכה שפסק בית המשפט או טעות שטעה עודך הדין. סבירותה של הטעות שבדין נמדדת

בשתיים. ראשית, במישוד האובייקטיבי, ככל שהדין עמום יותר, (מיתן לפרשנות בדרכים רבות) יטה בית המשפט לדאות בטעות שנעשתה טעות סבירה. שנית, במישור הסובייקטיבי, ככל שיצליח המבקש להוכיח כי עשה מאמץ כן למניעת הטעות, כך ייטה בית המשפט לדאות בטעותו כטעות סבירה, וכל שנדרש בעל הדין להוכיח הוא שהטעות נבעה מפרשנות אפשרית של הדין ושנעשתה בתום לב."

בענייננו, במישור האובייקטיבי החוזר קובע משך זמן קבוע וברור להגשת בקשה לפסיקת הוצאות ואין בפני טענה כי משך זמן זה נתון לפרשנות. במישור הסובייקטיבי לא הוכח בפני כי נעשו מאמצים למניעת הטעות, כמו למשל בדיקה בנוגע למועדיסם בהס נדרש בעל דין בהגשת בקשה לפסיקת הוצאות. בנוסף, המשיבה פנתה לבאי כוחה ביוס 11.6.2014 (פניה שצורפה כנספח לכתב התגובה מטעס המבקשת) וביקשה לדעת מתי ניתן יהיה להגיש בקשה כאמור. כלומר, המשיבה פנתה טרס חלף המועד להגשת הבקשה. לפיכך, אין בטעות זו כדי להיכנס לגדרי ה"טעמיס המיוחדים" כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי אשר לענייננו יפות גם לעניין הארכת המועד שנקצב בחוזר.

המבקשת גם טוענת כנגד הוראת החוזר עצמו. המבקשת סבורה כי אין צידוק בהגבלת התקופה במסגרתה נדרש הצד שזכה בדין להגיש בקשה לפסיקת הוצאותיו, בייחוד כאשר מדובר בתקופה קצרה, באופן יחסי, של מספר חודשים כפי שהיה בעניינה.

לעניין גם טוענת המבקשת כי סעיף 69 לפקודה (להלן: "הפקודה") ועל דרך ההשוואה תקנה 1 לתקנות סד"א"), אף קובעת תקופה קצובה להגשת בקשה לפסיקת הוצאות. המבקשת טוענת כי לבעל דין אשר וכה בדינו עומדת "זכות בסיסית" להחזר הוצאותיו שהוציא במסגרת ההליך העיקרי וכי זכות זו גוברת על הטעמיס העומדיס בבסיס חוזר רשם מ.נ 80.

חוזר מ.נ 80 מיוס 2.2.2010 מגביל את התקופה להגשת בקשות לפסיקת הוצאות לתקופה של חודשיים מיוס סיום ההליך, ואף על אף שסעיף 69 לפקודה אינו קוצב את התקופה להגשת בקשות לפסיקת הוצאות. מטרת החוזר הינה ליצור וודאות אצל הצדדים בהליכיס המתנהליס מול הרשות וכן לסייע בייעול העבודה בלשכת רשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר.

נחיצות של חוזרי הרשם כהנחיות מנהליות (ר' הנחית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.0002) עולה בין היתר נוכח העובדה כי יש להכריע בשאלות שעולות בפני הרשות באופן שוויוני ועקבי ודבר וה בא לידי ביטוי בחוזריס בנושאיס שוניס המתפרסמיס לציבור הרחב ולעוסקיס.

בתחוס מעת לעת ולפי הצורך. דבר זה גם מסייע ליצירת וודאות ויעילות בעבודת הרשות ואל מול הרשות.

לעניין גם יפה ההשוואה להוראות תקנה 511(א) לתקנות סד"א לפיה ההכרעה בעניין הוצאות המשפט תיעשה ב"תוס הדיון". מובן שאין לקבל שבבתי המשפט תומו של הדיון יגרר עד אין קץ. בדומה, הגבלת התקופה תורמת לייעול עבודת הרשם בכך שמאפשרת לסייס את הטיפול בתיק מבלי לשוב ולדון בעניין שעיקרו כבר הסתיים. קביעת תקופה קצובה להגשת בקשה לפסיקת הוצאות משרתת את עיקרון סופיות הדיון וכן מגנה על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הצדדים באשר לסיומו של ההליך בעניינס.

לעניין משך הזמן הקבוע בחוזר להגשת בקשה לפסיקת הוצאות, אין בפני כל טענה מבוססת ממנה ניתן ללמוד כי תקופה של חודשיים אינה מספקת וסבירה להגשת בקשה כאמור. לפיכך ומהטעמים שצוינו לעיל, הוראת החוזר כהנחיה מנהלית ובתוכה קביעת תקופה בת חודשים להגשת בקשה לפסיקת הוצאות, הינה סבירה לצורך העניין ואיני רואה לנכון להידרש מעבר לכך לשאלת פרק הזמן הקבוע בחוזר.

נוכח האמור לעיל, איני מוצא מקום לקבל את הבקשה להארכת המועד.

כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו הוא בקשר עם בקשה זו.

אסא קלינג רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר

ניתן בירושליס ביוס ו' חשון, תשע"ה 0 אוקטובר, 2014